מחקר קטן שנערך בקנדה לאחרונה מצא שינויים לבביים ברצי מרתון, אולם הם היו זמניים ובאימונים מתאימים הסיכוי להופעתם קטן. המחקר פורסם ב-13 באוקטובר 2013 ב- Canadian Journal of Cardiology.
במחקר נבדקו 20 רצי מרתון בגילאים 18-60, שכל אחד מהם רץ בעבר בממוצע 8 מרתונים. החוקרים בדקו את המשתתפים מיד בתום המרתון, ושלושה חודשים לאחר מכן.
ניתוח התוצאות הראה כי פעילות גופנית מאומצת עלולה להזיק לרקמת הלב ולגרום לדלקות ובעיות נוספות. הפגיעה היא משמעותית יותר באלו שהתאמנו פחות והכושר הגופני שלהם היה נמוך מזה של הרצים האחרים.
מיד לאחר ריצת המרתון נמצא תפקוד ירוד יותר של חדרי הלב בקרב 50% מהרצים. חדרי הלב אחראים להזרמת דם לריאות ולשאר חלקי הגוף. במקרים בהם השטח הפגוע היה גדול יותר, נראו גם סימנים של נפיחות וזרימת דם מופחתת. לדברי מנהל המחקר, לגיל לא הייתה שום השפעה. הגורם המשפיע היחיד הייתה רמת האימון והכושר הגופני של הרצים – ככל שהכושר הגופני היה נמוך יותר הנזק היה גדול יותר.
חשוב להדגיש כי הנזק הלבבי היה זמני והפיך. לדוגמה, 10 רצי מרתון שסבלו מנזק לחדרי הלב בתום הריצה, עברו בדיקת MRI לאחר שלושה חודשים. בבדיקה נמצא כי הנזק נעלם וכולם חזרו לתפקוד רגיל שהיה להם טרום הריצה.
ד"ר ג'יימס או'קיף, קרדיולוג ספורט במכון הלב בקנזס, תומך ברעיון של אימון יותר מאומץ לפני ריצות מרתון, אולם מתנגד לרעיון שיותר מאמץ הוא יותר טוב. לטענתו יש לשאוף לפעילות בעצימות בינונית-גבוהה למשך 30-60 דקות ביום, או ל-150 דקות שנצברו במשך שבוע.
ד"ר או'קיף ממליץ לרצים התחרותיים מאוד לרוץ למרחק של 5-10 ק"מ, או להשתתף מידי פעם בתחרויות של חצי מרתון. לדבריו, לבני 45 ומעלה לא מומלץ להשתתף בחצאי מרתון על בסיס קבוע, אלא להגביל אותם למקסימום פעמיים בשנה בלבד.